Call MeWrite Me

הצהרת אמן

מדברת

זה מה שאני עושה בציורי

מספרת סיפור פשוט וקטן

אמיתי וכן

ללא מליצות

וללא מילים מיותרות

מדברת בשקט

מאבדת שליטה לפעמים

ומתחת לכל רוחש אי שקט טורד כמו בבתים שנראים לכאורה נורמטיביים,

"שהסבל האפור של יושביהם אינו מתגלה ברגע הראשון וזקוק לפענוח" )רובי

רוזנטל(. וכשהדיבור קשה אני משפילה עיניים, וכשמביך מסיטה את המבט או

עוטה מסיכה. לא מפליגה למחוזות רחוקים, ולא מספרת ארועים סנסציוניים.

הכל נמצא כאן ועכשיו בסביבה הקרובה שכולנו מכירים עד שהפכה לנו

מובנת מאליה, שלא ראויה לפעמים למבט שני, בוודאי לא לציור... מקפיאה

רגעים נטולי הדר אך מספיק חשובים בעיני כדי לצייר אותם חיים ורוחשים.

וכמו האקספרסיוניזם שהביא לחזית את האנדרדוג, אנטי גיבור, החלש,

הבודד, פגוע, פצוע, אני מתבוננת מציצה באנשים, מחוברים למרחב קונקרטי,

נתונים בתוך לימבו אישי, נעדרים פרטי פניהם ובהם פרוזאיות נמוכה ואנטי

הרואית. מיישרת מבט אל הגב של מושאי הציור.

האם אינם מחזירים מבט?

האם הם מודעים למבט?

ההצצה שלי לסיטואציה הפרטית, האינטימית מתגלה כהתבוננות בלתי

אפשרית. היא אינה מיישרת קו, אלא פורעת אותו, היא בוגדנית ונאמנה, שומרת

חוק וטרנסגרסיבית, נעה בין פרטי לקולקטיבי, אינה מחוייבת למבט ומייצרת

עולם חסר פרופורציה, שכן זה כוחו של הציור, להביט בלב ההוויה כדי להדהד

את הסטיות שלה.

בלי להיות מודעת לכך חלחל לתוך עבודתי הרקע האוטוביוגרפי שלי. מתברר שהצלקות שנותרו בי השאירו אקורדים מלנכוליים גם בעבודתי. נוכחים בה גברים במרחב ציורי כתמי, עייף, המדגיש את מחוות הגוף על פני הדרמה של הבעת פנים. אבא שלי  הינו קוד פנים ציורי המופיע ומהדהד במסדר הגברים ההופכים מתוקף מבטי לבן דמותו. חסומים בעולמם ואוחזים בעצמם.