Call MeWrite Me

כל אחד יודע

כל אחד יודע 2009

שישי ראשון

מוזיאון רמת גן לאמנות

אוצרת איילת השחר כהן

מושאי ציוריה של חנה יגר חולקים סוד משותף. גופם הכבד והאטום משדר מסה כבושה של ייאוש וחוסר אונים. אלו שגופם דק וגמיש בציוריה, כפופים כעלה נידף ברוח. הדמויות מטושטשות וחסרות זהות, מפנות את הגב, מלאות  וספוגות בעצמן.

האנשים שהאמנית בוחרת לצייר, מחוברים למרחב קונקרטי (רחוב, חדר, פינה), נתונים בתוך לימבו אישי.  חסרי כוח להמריא - הם נמשכים בכבדות אל האדמה, חסומים ואוחזים בעצמם. 

חנה יגר מתארת את החצר האחורית של הנשמה בקדמת ציוריה. הרגע אותו היא מציירת, הוא רגע קשה ונטול זוהר. מדי פעם מבטה הציורי מציב חומה אך לרוב הציור כולו נוכח – חלקיו האנושיים סטטיים וקפואים, חלקיו האחוריים זוהרים ורוטטים.

הסביבה המתוארת בציור ונתפסת לרוב כרחוב וכחוץ מטאפורי , פועלת כמרחב  של הסתרה וחשיפה בו זמנית. מצד אחד הדמות המצוירת נתונה במצב פרטי ומופנם, ומצד שני היא חשופה לעיני כל ברחוב הציבורי.  מעל הציורים מרחפת סכנה. חיבוק הדב הבולעני והנואש בין שני קשישים עשוי להסתיים בחנק, הסצנה בה ילדה קטנה מתכופפת אל מכונית מתוכה משתרבבת יד של גבר, מייצרת איום מיידי. 

אך גם תמימות ויופי מתקיימים בעבודות ונובעים מן היסוד האגדי – מיתי, מגסות קווי המתאר, מן ההומור וממשיחות הצבע האקספרסיביות בתוך סצנות ריאליסטיות. 

שם התערוכה, מדווח על כך שידיעה כלשהי, היא נחלת הכלל. למרות הפנייה הציבורית, המנסה להגיע אל המכנה המשותף הנמוך, מכוון שם התערוכה גם גבוה - אל הלא נודע, ומכיוון ש- ה"מה"(מה כל אחד יודע?) נותר נעלם, בין שני מרחבים נוצר ואקום, המתפקד כחדר המתנה בין פנים וחוץ. הסוד המשותף, הכל או כלום, בעבודתה של יגר, הוא מטריד, וקשה לנפנף אותו מאחורי הגב של הצופה. שם התערוכה "כל אחד יודע", הוא אינו שם מנחם למרות שהידיעה יכולה להיות כזאת. מעבר לידיעה הרי  משתרע ים אפשרויות של אי נחת, צרות צרורות וסכנות מיידיות.

איילת השחר כהן

נובמבר 2009