Call MeWrite Me

זמן ההמתנה - טקסט עברית

זמן ההמתנה ארוך מהרגיל

 

הציור של חנה יגר נע אל שולי החיים, נמשך אליהם, נאחז ברגעים אבודים, התקועים כמו

החיים עצמם, מסריט אותם מקרוב. כמה אנו שונאים את מצב ההמתנה ויגעים ממנו. כמה

אצה לנו הדרך, לא ברור לאן. כמה נמוך נוכל לרדת, משפילים מבט בתור המנוכר באולם

ההמתנה, בוהים במסך בסיומו של עוד יום עבודה מפרך, שרועים במיטה בציפייה, שלעולם

לא מתממשת, לגילוי של רגש אהבה אותנטי. יגר תהיה שם אתכם בזמן הכי פחות זוהר שלכם,

תעמוד לצדכם כשלא תשגיחו בה, תראה את תמצית האנושיות מתגלמת בכם דווקא כשאתם

חלשים וסתמיים. אצל יגר, כולנו אנטי-גיבורים; גם סופרמן נשען שפוף, עייף וכבוי.

המכחול-מברשת של יגר נע בלי חשבון על משטחי הציורים הגדולים, שוטף אותם בשכבת

חומר דקה אך מרוכזת. העולם הוא תאונה, שנלכדה על הבד. מה שנחקק מאותו רגע – נמשח

בצבע. מה שלא – נחשף באמצעות רישום חפוז. בד הציור של יגר הוא הקיר, שעליו רשומה

טבלת ייאוש בגיר לבן. בין העבודות הגדולות ניצבות ארעיות העבודות הקטנות, אריזות

הקרטון, שאריות הפליטה המצטברות של העולם הצרכני. אלו מקבלות טיפול נקודתי, איורי,

אנקדוטלי, כיאה לחיים קטנים, המסתפקים בפירורים.

לעומת הצילום, הנתפש אצלנו כעדות סטטית, כלוכד רגע של אמת שעבר מן העולם, הציור

תמיד טומן בחובו איכות של תנועה מושהית בזמן ובחומר, גם במצבו הסופי, הדומם כביכול.

מהלכי הציור, הנחות הצבע, השכבות שהצטברו, הריח – כולם עדויות חיות למאבק, שהתחולל

על הבד. עבודותיה של יגר חושפות את אותן איכויות פלסטיות ומשלבות אותן עם אלמנטים

בעלי אופי צילומי/קולנועי, כאשר הסצנות, המתארות מצבי המתנה, נלכדות על הבד לנצח

במעין השהיה כפולה.

העבודות המוצגות בתערוכה – כולן מן השנים האחרונות, חלקן מתקופות סגר הקורונה

מתנקזות ונשפכות כנבואה קודרת אל האביב שבפתח. התקופה הזו, שהייתה כל כולה המתנה

לשחרור, התארכה, ואנו נלכדנו בזמן, בתוך החדר, בתוך הבית, בתוך העיר, בגבולותיה הצרים

של המדינה – שהפכו לחלל המתנה אחד גדול, סגור וכפוי, התלוי על בלימה.

 

דן אורימיאן